אחד הממצאים המעניינים שהתגלו במחקרים בגורמים להארכת חיים בקרב קשישים, היא העובדה שהחזקת כלב וטיפול בו האריכה את חייהם באופן משמעותי. באחד המחקרים נבדקה אף העובדה הזו ספציפית בקרב חולי לב, ונמצא שאותם אלו שהחזיקו כלבים – הסיכוי שלהם למות מהתקף לב פחת בלמעלה מ-60%.
קל להגיע למסקנה מכך, שמעצם העובדה שהאדם שהינו חיה חברתית – לא נמצא לבד בעת החזקת כלב, הוא תורם במצב זה לאיכות החיים שלו, וכתוצאה מכך לשמירת בריאותו. זאת אומרת, הכלב משמש כמפיג בדידות, אך אם זאת, אם זו היתה הסיבה היחידה, הרי שניתן היה לסייע לקשיש בכל הנוגע לחיי חברה כדי למנוע ממנו לחוש בדידות, ובכך לשמר את בריאותו ואיכות חייו.
בחברות המסורתיות לטענת מיכאל לייטמן, הנטיה להשאיר את הקשישים מבני המשפחה לחיות בסביבתם הטבעית, עם משפחתם, הייתה מקובלת ופתרה את בעיית הבדידות. גם היחס והכבוד שהוענקו לזקנים היו קודים ברורים של התנהגות בחיי המשפחה. לא היתה צפייה מיוחדת מהקשישים ולכן יכלו להרגיש מוגנים גם מבלי שיתרמו בפועל לחיי המשפחה.
כיום, קשישים שהתאלמנו או שמשפחתם אינה נמצאת או לא בקשר איתם, אינם נוטים או אינם מסוגלים ליצור קשרים חברתיים שימלאו את החסך הרגשי לחברה. יתכן שהם חשים שיהיה עליהם לתרום בקשר – כנהוג בין אנשים, כי "אין ארוחות חינם", ואין להם רצון ויכולת לכך. אכן, טבע האדם הוא המניע, המודע או הלא מודע, לכל פעולה שלו והוא קבלת שכר תמורתה, כפי שכולנו יודעים.
לא כן הדבר בכל הנוגע לטבעו של הכלב. כאשר הוא נמצא ליד אנשים חולים או מוגבלים הוא יעשה את הכל על מנת להקל עליהם או להנעים את זמנם. בניגוד לאדם, שמטבעו ירצה בתגמול על מעשה הנתינה שלו – במודע או שלא במודע, הרי שהכלב ירצה לתת את כל עזרתו לאדם הנצרך מבלי לצפות לקבל תמורה כזו או אחרת. סוג האהבה שהוא נותן לקשיש, שלא על מנת לקבל, מקבילה לזו של אם לתינוקה – אהבה המסייעת למקבל לחוש ביטחון ואהבה בקלות. אולי, אם היינו יכולים להעניק אהבה כזו לזולת, הרבה מן הקשיים והסבל שחווים אנשים – ולא רק קשישים, היו מתפוגגים להרגשתם בקלות.