הבת שלי נכנסה לבידוד לשבועיים, שבועיים!! מה אני אעשה איך איעדר מהעבודה שבועיים. כבר 4 שנים לא לקחתי חופש ועכשיו שיש קורונה והכי צריכים אותי אני איעדר שבועיים??
התקשרתי בלחץ ובמבוכה גדולה למנהלת שלי וסיפרתי לה, היא מצידה ענתה בקול יבש תרגישו טוב. לא נעים אבל זה מאחוריי ועכשיו לבידוד.
דווקא נחמד הבידוד, אני מתחילה את הבקר בלהכין לילדים ארוחת בקר, אחר כך משחקים קצת עושים תרגולים באנגלית, חשבון ועברית. יושבים בחצר מצלמים סרטונים, מדברים צוחקים ונהנים, שוב מכינה לכל אחד מה שאוהב לאכול ארוחת צהריים, ממשיכים לשחק ובעיקר רגוע ונעים.
שמתי לב שכל אחד מילדיי קיבל את הזמן שלו איתי ולא הייתי עסוקה בטלפונים ולא הייתי עייפה. היה לי הכוח, הזמן והרבה חשק לבלות איתם. הם ממש חמודים הילדים שלי, דווקא כיף להיות אימא במשרה מלאה.
פתאום קלטתי שאני חיה בניסיון תמידי לשלב בין שני עולמות- ביון האפשרות להגשים את עצמי כאשה קרייריסטית במקום עבודה תובעני לבין חיי משפחה. איפה פה הבעיה? בהרגשה.
אני חיה בקונפליקט פנימי קבוע, כשאני משקיעה בעבודה, אני מרגישה שאני לא מספיק טובה כאימא, וכשאני משקיעה במשפחה אני מרגישה שאני לא מספיק מסורה למקום העבודה.
אני מבינה בעצם שהשילוב בין משפחה ועבודה הוא תהליך שמתנהל על פני שנים ותהליך זה דורש מאיתנו להיות מוכנות בכל נקודת זמן לנהל את הקצב והאיזון בין השניים, הרי אין סיבה שנשים בשנת 2020 תצטרכנה לבחור בין תפקידן כאם לבין קריירה מצליחה. ובינתיים עד שניצור חברה שמבינה את זה, אנחנו ביננו יכולים לעזור זה לזה בך שכל אחד במקומו יבחר סביבת עבודה שמודדת אותנו על בסיס מה שאנחנו מאפשרות ומה שאנחנו מייצרות וקצת פחות על בסיס נורמות שפג תוקפן.
אני יודעת מניסיוני בלבד, שאין שילוב מאוזן, אני מעלה ומורידה הילוך כל פעם בין השניים ככה אני מנווטת , אין באמת איזון. אז אין כאן תגלית מרעישה, רק הסתכלות מפוכחת על המציאות ויכולת לדבר על כך בפתיחות.