חשבתם פעם מה הסיבות להתנגדות לחכמת הקבלה? או על הקמפיין נגד בני ברוך? אולי ננפץ כמה מיתוסים בנושא כדי להבין את השורש להתנגדות. לאורך השנים נוצרו גישות ותפיסות מגוונות לחכמת הקבלה, חלק סבורים שחכמת הקבלה היא מיסטיקה, חלק חושבים שמדובר במגיה וכישופים ויש גם מי שחושב שהיא פילוסופיה מופשטת שלא רלוונטית לחיי האדם.
המקובל הקרוב ביותר לזמנינו בעל הסולם כותב במאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" כך: "משום שתלמידים רבים לא התקבלו ללימוד, ומשום שהמקובלים הסתירו את חכמת הקבלה מחוגי החברה הרחבים, צצו שרלטנים רבים שהציגו את עצמם כמקובלים, והיו מתפרנסים מנבואות, מהכנת קמעות, מגירוש עין הרע, ומשאר "ניסים ונפלאות", שהיו מפתים את פשוטי העם.
עד ימינו יש "מקובלים" כאלה, ויש גם מי שקונה קמעות שלהם, חוטים אדומים ו"מים קדושים" שהם משווקים. המקור לכך קשור לעובדה שבכתבים שלהם המקובלים השתמשו ב"שפת הענפים", ואדם שלא מכיר את השפה הזו, לא יכול להבין את פירוש המילים האמיתי, ואז כל אחד מפרש כיד הדמיון הטובה עליו ופונה לכל מיני כיוונים שאינם קשורים בהכרח למשמעות האמיתית של המילים.
בעל הסולם מתייחס גם לזה: "כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמיים, בגבולות של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים".
יש כאלה שמפחדים שחכמת הקבלה תחזיר אותם בתשובה, בגלל שהם חושבים שזו דת. ויש כאלה שאומרים שחכמת הקבלה דווקא מאיימת על הדת ועל המסורת – ולכן הם יוצאים למלחמה נגדה.
אז אתם בטח שואלים מהי האמת? אז נכון יש גישות שונות ופירושים רבים לכתבי המקובלים. אני אישית חושב שזו של בני ברוך היא הנאמנה ביותר לאמת. כדי להבין את ההבדלים נדגים בעזרת כמה מושגים.
אמונה – למושג אמונה בחכמת הקבלה אין שום שייכות למובן הגשמי של המילה. אמונה בחכמת הקבלה זו תכונת ההשפעה שנוצרת בנו כתוצאה מהשפעת הכוח העליון עלינו. חכמת הקבלה לא עוסקת באמונה עיוורת בכוח העליון, אלא בהשגה של הבורא בצורה מוחשית.
המקובלים הם אנשים ששינו את הטבע שלהם, מטבע של קבלה עצמית (אגואיסטית) בלבד לטבע של השפעה, אהבה, כך הם הרחיבו את תפיסת המציאות שלהם מעבר לטבע המקורי – וזה נקרא "השגה".
תפילה – באדם יש תקווה שבאמצעות תפילה הכוח העליון ישנה את היחס אליו. אבל בחכמת הקבלה זה להיפך, המושג תפילה מתייחס לעבודה פנימית שהאדם מבצע דווקא כדי לתקן את היחס שלו לבורא.
להתפלל זה אומר לדון, להפליל את עצמך. האדם בודק את ההבדל בין התכונות שלו לבין תכונות הבורא, מגלה את הפער ואז מבקש תיקון. התפילות המסודרות נקבעו בתקופת בית שני על ידי אנשי כנסת הגדולה. הם ידעו שהעם עומד להיכנס למצב של גלות וניתוק מהרגשת חיבור ואהבה ולכן כתבו עבורו את התפילות – כדי שיזכירו לו את הדרגה הגבוהה שהיה בה. כמובן שיש הבדל מהותי בין קריאת המילים היפות של התפילות מתוך הסידור, לבין הגעה למצב הרוחני שבו התפילות מתפרצות מתוך הלב.
גם למושג "קיום תורה ומצוות" יש משמעות שונה בקבלה. המקובלים רואים את המצוות כפעולות פנימיות לתיקון היחס של האדם לכוח העליון או לזולת שהם בעצם אותו דבר.
ב"כתבי הדור האחרון" בעל הסולם מסביר שבחברה העתידית כל בני האדם ירצו לקיים את המצווה העיקרית – "ואהבת לרעך כמוך". וחכמת הקבלה היא השיטה האוניברסלית לתיקון. היא מכבדת את הדת כמסגרת תרבותית-מסורתית של כל עם ועם, אבל מעבר להבדלי התרבות בין יהודים, נוצרים, מוסלמים, כולם יחיו תחת חוק האהבה, באיחוד מעל כל ההבדלים.
אם לסכם את נושא ההתנגדות אז השורש לכל ההתנגדויות כלפי חכמת הקבלה נובע מההופכיות שיש בין הבורא לנברא. המתנגדים מרגישים בתת הכרה שחכמת הקבלה מנוגדת למנגנון הטבעי והאגואיסטי שקיים בתוכם. במידה מסויימת אפשר לומר שיש מן הצדק בהרגשתם, אכן מדובר על תיקון הטבע האגואיסטי, אבל זו מטרת הבריאה ולא נוכל להתחמק ממנה.
כמובן שגם חוסר הבנה של שפת הענפים מוסיף עוד בלבול. אבל עיקר ההתנגדות היא אידיאולוגית. כדי להבין את הנושא הזה לעומק, אנחנו צריכים לשאול: האם אפשר להשיג את האלוהות רק באמצעות קיום ושמירת תורה ומצוות חיצוניים, מבלי לשנות את התכונות הפנימיות של האדם? או, שדווקא השינוי הפנימי, תיקון היחס לזולת, הוא הוא עיקר התיקון?…