נעל"ה- נוער עולה לפני הורים, ילדים בודדים, עולים ארצה, באים ללמוד, כשהשאיפה היא לקבל אזרחות. 99% נשארים. חברתי לדרך, מורה למתמתיקה, בכל הכיתות, מט' עד יב', שאותם היא גם מחנכת. קמה כל בוקר בחמש ועשרים ויוצאת לכפר שנמצא ליד זיכרון יעקב, מרחק שעת נסיעה. אתמול כשניסיתי להשיג אותה בטלפון, אמרה שעובדת עד שלוש ואז כתבה לי שמלמדת עד שלוש וחצי. לקח לה הפעם שעתיים להגיע לנהריה ורק ב-6 בערב נפגשנו לדבר. יום קודם סיפרתי לה כמה חשוב יהיה לכתוב על הפרויקט המרתק. חברתי טוענת שאנחנו, הבנות, סיענו לה בתהליך. "סיעור מוחות", אני אומרת, כולי נרגשת מקפיצת הדרך שעשתה, עבודת קודש ממש, ואספר על כך בשמחה.
בגלל הקורונה, ילדים לא היו בבית שנה וחצי וצף קושי בקשר עם ההורים, מרגישים ריחוק וגעגועים. ילדים כאן עוברים מצבים מטלטלים. זה נתן לי רעיון לעשות מפגש משותף בין הורים ותלמידים. בשלב הראשון, לפני כחמישה חודשים, הילדים קיבלו משימה לעזור להורים לפתוח זום ולשלוח תמונה משותפת של ילדים והורים. בשלב הבא היה מפגש זום רק עם ההורים. במהלך המפגש היה דיון בקבוצות למצוא כל מיני רעיונות ליצירה משותפת. אחרי המפגש יצאנו לדרך מעניינת ומרתקת – ליצור משהו משותף. איזה דברים טובים ומרגשים הגיעו! תמונות, סרטונים, קולז'ים, נגינות, הרצאות, מצגות. מאוד, מאוד מרגש!
בסיומו של יום ההורים, היה מפגש משותף בזום של הורים וילדים. ראינו מצגת עם כל היצירות שלהם, התרגשנו מאוד. אחרי זה התחלקנו לחדרים. בחדרים התלמידים הנחו סדנה מצחיקה ומרגשת. כך סיפרה חברתי בחדר המורים: זה היה תהליך מאוד לא קל, אבל מאוד מרגש ומגבש. לי סיפרה והוסיפה איך לפני הקורונה היו טסים לרוסיה ולאוקראינה בחגים ובחופש הגדול ועכשיו, למעלה משנה וחצי, לא ראו את ההורים. געגועים עזים, פחד ותיסכולים. גיל קשה, מעבר קשה. בני 15, נאלצים להיות גדולים אבל "בכל זאת ילדים". כמה קשה היה לראות אותם בסבלם.
אחר כך שיתפה אותנו. ביקשה רעיונות להמשך הדרך. חברותיי "פוצצו" אותה ברעיונות, "סיעור מוחות", כל אחת מוציאה מתוכה את מיטבה. ואז המשיכה ושיתפה את כל המשפחה: הסבתא אפתה עוגה, האחות הקטנה ניגנה בפסנתר. תוך כדי לימדה את הנערים את חוקי הסדנה שמלמדים חיבור מהו. הנערים מעבירים סדנה לכל המשפחה, חגיגה, אושר, זרימה וכמו שאומר המשפט הישן, כן, הכל, הכל, הכל לטובה.