יום השואה בביתי היה יום קשה מנשוא. במשך כל השנה השואה ריחפה, היא הייתה ברקע כל הזמן אך כאילו סגורה. כמו אותה קופסא נעליים סגורה שהיתה במזנון שבסלון קופסא שנצרה תמונות של בני משפחה שנספו בשואה, אבא, אמא, אחים שהוריי לא הפסיקו להתגעגע אליהם מעולם. בני משפחה שלא הכרתי מעולם, על דש בגדיהם טלאי צהוב, מאחורי התמונה בשפה שלא ידעתי לקרוא היה כתוב ומתי צולמה התמונה. הייתה מן הרגשה שלהורים נתנה רשות יום אחד בשנה להתעטף ביגונם, לא להתאמץ יותר מידי כדי להסתיר את כאב הלב המבוסס על שנאת יהודים. כאילו מי שקבע יום זיכרון לשואה נתן להורי ולבני דורם רשות יום אחד בשנה להביע את עצבונם.
ביום השואה נהגתי ללכת עם אבי לעצרת יום השואה שבקיבוץ לוחמי הגטאות, יצאנו ברכבת מבעוד מועד, הרכבת עצרה בנקודת מסוימת, לא בתחנה, והמוני נוסעים ירדו מתוכה ושמו פעמיהם לרחבת הטקס. כילדה אפילו לא חשבתי על הסמליות שבנסיעה הזו של אנשים חופשיים בארץ ישראל שמבחירה מצטופפים ברכבת עמוסת בני אדם כדי לזכור, להזכיר ולהנציח את אותם יהודים שללא בחירה הועמסו על רכבות והובלו למותם.
בכל פעם כשהגענו לרחבה אבי נפגש עם אנשים שהוא הכיר משם, אנשים שהגיעו אף הם כדי להזכיר את אלה שאיבדו שם. גם הם הגיעו עם ילדיהם כאילו לומר: על "אפם וחמתם של הנאצים ימח שמם וזכרם, יצאנו מהתופת הגענו לארץ היהודים הקמנו משפחה. ילדינו יגדלו וגם הם יקימו משפחה והעם היהודי ילך ויגדל." אבל הם לא אמרו זאת ממש רק כאילו אמרו. המבטים שלהם והגאווה כשסיפרו עלינו ילדיהם, נתנה לי את התחושה של הכוונה שעומדת מאחורי המילים.
תמיד חיכיתי בטקס לחלק בו שרו "שריפה אחים שריפה!/ עיירתנו בוערה כולה,/ בה רוחות שחורות יסערו,/ להבות חורבן יבערו/ עקבותיה לא נשארו,/ היא עולה באש./ ואתם חובקים ידיים/ בלי הושיט עזרה,/ בלי כבות את אש הלהב,/ אש העיירה." ותוך כדי הדליקו כתובת אש שהייתה ברחבה. זה היה מופע קול ופירוטכניקה מרגש ומרשים. לאורך כל הטקס נשמעו יבבות חנוקות מכל מיני כיוונים באמפיתיאטרון, אך בקטע הזה היבבה עטפה את כולם. זה היה האות לאבי לאחוז בידי בחוזקה,
לעמוד בחזה נפוח לשירת התקווה שהיתה מד אחרי ההדלקה, להיפרד מחבריו, לצעוד כשהוא לופת את ידי בחוזקה לרכבת שחיכתה במקום ההוא שאין בו תחנה.