זה הסיפור של חבר שלי שפגשתי בלבנון וכך הוא אמר לי: אני לא יהודי, למרות המוצא שלי (אני צרפתי). כשאחותי התחתנה עם יהודי גיליתי את השקרים על ישראל בעיתונות הצרפתית, הבנתי כי האנטישמיות הייתה תופעה מסיבית. הייתי אז בדקתי את כל החברים שלי באותה התקופה גיליתי שיש להם רקע אנטישמי. אחד מהם אפילו אמר לי שהוא היה ממש נבוך משום שלפי הניתוחים שלו, יהודים הם הבעיה הגדולה לפיתוח הטוב של העולם, שיקול זה הלך נגד האידיאלים שלו אנטי-גזעניים. נפרדתי מכל החברים שלי.
אז עברו 5 שנים, מ -30 עד 35 שנים ישנות, בדקתי בדיסקרטיות את כל אנשי הקשר שלי, הפגישות שלי, כולל בפייסבוק, הקולגים שלי … ומצאתי רק אדם אחד שלא היה. הייתי מסוגל להתבונן שהדרך הזאת באה לידי ביטוי בליבם שונה מאוד מאדם אחד למשנהו. רובם לא רצו לשמוע על היהודים בכלל. ובכל זאת, זה היה שם, עמוק בפנים, מעוגן היטב את המערכת הרגשית.
ואז ניסיתי להבין מאיפה תופעה זו באה. באינטרנט, על ידי קריאה ודיבור עם קשרים היהודים הרבים שלי, אין תשובה נכנסה לעומק. הם אמרו שזה קנאה. עכשיו, הייתי אומר, קנאה היא על כך שהוא רוצה משהו שמישהו אחר. בעוד שנאה עמוקה של הקיום של האדם לא יכולה להיות מוסברת על ידי קנאה של ההצלחה של היהודים.
מה שאכזב אותי הכי הרבה היה שאף אחד לא היה מעוניין למצוא את הסיבה האמיתית לתופעה זו, אשר שאני משוכנע שהוא מגיע לכולם. אני עצמי, אחרי התבוננות עצמית, מצוייםרגשות אנטישמים הקבורים מאחורי האהבה שלי לעם היהודי. שלא לדבר על יהודים רבים עם התסמונת.
בעזרתו של הפסיכואנליטיקאי שלי, לקחתי על עצמי מחדש את הבסיס של הפסיכולוגיה האנושית. פרויד עשה טעות כי הוא רצה להזריק המוסר לתוך הגישה המדעית שלו. עם זאת, הקשר אל "היהודי" הוא הנהר לכיוון שבו כל הנהרות של אי שביעות רצון להתכנס. אני לא אכנס לפרטים של הפרויקט הזה כי זנחתי אותו מאז.