הקורונה הפכה את הבדידות לדבר מאיים וממשי. אני מוצאת את עצמי מציצה בחשש על פנים מרובות קמטים בסביבתי, תוהה האם הבדידות מכה שם. התחלתי להקשיב לשיחות בנושא כדי לגבש לי דעה על מתי מדובר בצרה של ממש ומתי זה משהו שניתן לחיות איתו. איש זקן חכם סיפר בתוכנית ששודרה פעם שהוא אף פעם לא חווה בדידות. מצדו, כך סיפר, להסתגר בחדר וללמוד כל היום. הוא לא צריך חברה, מספיקים לו הספרים.
הוא הזכיר לי את סבא שלי, אתו גדלתי כילדה. בשלב מסוים חסכנו מספיק כסף ועברנו לדירה משלנו וסבא נשאר לבד. אני הייתי מגיעה לבקר בביתו וליבי, לב של ילדה בת עשר, היה נכמר עליו, על בדידותו ועל הבית שהחל להתמלא באוספים שונים. הוא היה מביט בי בעיניו המבוגרות, עם פנים חרושות קמטים שנראו כמו דף שקומט היטב ונמתח קלות. מעולם לא ידעתי אם טוב לו בבדידותו או שמא הוא נקבר לו אט אט תחת ערימות של שקיות ובדידות מאיימת.
הכעס בין ההורים לבין הסבא היה רב ונוצר ניתוק. הוא נותר לבד, תלוי בביקורם של שני נכדים בני עשרה, ואנחנו לא ידענו נפשנו מרוב צער על סב שננטש. מאז נחקקה בי הבדידות כפחד עמום ממשהו שאי אפשר לסלק, עד הרגע הזה בו האיש הזקן, רב חכם, חילץ אותי מזווית ההסתכלות בה הייתי שבויה, של ילדה קטנה שנטשה את סבא שלה בבית.
בדידות, כך הוא הסביר, היא בעיני האדם. יש מי שיבלה את ימיו בחדר סגור ויחווה את העולם כמלא ועשיר ויש מי שיהיה מוקף משפחה וחברים וירגיש בודד ומוכה גורל. במה זה תלוי? אין לי תשובה ברורה על זה. אולי זה תלוי בשורש הנשמה של האדם, בטבעו, ואולי בכלים שקיבל בילדותו להתמודד עם מצבים שונים בחיים. אולי גם סבא שלי היקר ידע לקיים קשרים עם בני אדם בדומה לרב הזקן שסיפר על קשרים בין בני אדם שאינם תלויים בזמן ומקום. קשרים המתקיימים שנים אחרי שהדמויות האהובות מסתלקות מהעולם הזה. אני לא הצלחתי. כאשר סבא שלי נפטר, הקשר נותק.