כל כך שנאתי ללמוד. בכיתה א' הייתי נמלטת אל הגן הראשון שלי, שהיה צמוד לביתי. כשההורים המודאגים היו מגיעים אל הגן לנזוף בי, הגננת הייתה מסתירה אותי מאחורי הגב הגדול והחמים שלה והייתה אומרת שאין מה לעשות, הילדה רוצה להיות איתה. ככה הבנתי שאפשר לברוח מבית הספר כשחייבים, והייתי חייבת.
נשרתי משני בתי ספר תיכון וסיימתי בקושי שתיים עשרה שנות לימוד. משחקי החיים עיצבו אותי והגעתי לצבא כמעט נטולת מסגרת. בצבא שובצתי בסביבה מאוד איכותית שנתנה לי שיעור, הלכה למעשה, במה כדאי לי לבחור בהמשך הדרך שלי ומה יקרה לי אם אמשיך ואפלט ממסגרות. התבגרתי, לקחתי את עצמי בידיים ומרגע שהשתחררתי מהצבא הדבקתי פערים ונכנסתי לתלם. חשבתי לבנות קריירה מללמוד להתמחות במשחקי מזל אבל פחות הצלחתי אפילו כשניסיתי להיעזר באתר כמו https://www.playsmart.co.il/
עם הזמן הפכתי לכלכלנית בחברת ביטוח ומשם, בגלגולים שונים ומשונים, לציירת המדריכה קבוצות ציור. מרגע שהפכתי לסוג של מורה, ולמרות שתלמידי ברובם מבוגרים ממני, הבנתי שאני מחזיקה בידיים שלי בכלי שאין בדרך כלל לאנשים. יש לי את יכולת הזיהוי של הפחד של אנשים ממסגרות. אלו הבאים ללמוד אצלי מגיעים מלאי חשש בגלל חוויות שנצרבו בם בתקופת בית הספר ואני מיד מזהה את זה, כי עברתי זאת על בשרי. ההזדהות העמוקה שיש לי איתם והתיעוב הרב שיש לי ממסגרות הלימוד הקונבנציונליות משמשים לשחרור כל הפחדים של הלומדים אצלי ותוך זמן קצר הם מתחילים להמריא למחוזות רחוקים.
בהרבה תחנות בחיי המוקדמים הייתי מקנאה ומייחלת להיות ילדה רגילה, כזו שיש לה תיק, מחברות, ספרים ושיעורי בית. אף פעם לא הצלחתי בזה ואף פעם לא הבנתי למה לא. היום אני מבינה למה, בכדי שאדע איך לפרק את הפחד של כל אדם מכישלונות העבר שלו. יש לי נוסחה ביד, היא לא סודית אך אינה מובנת לכל אדם. אתה צריך לשחק כבר מההתחלה. בציור זה מתבטא בכך שאתה לא מתחיל מלצייר תפוחים משמימים. ישר אל המטרה, ואני שם כדי להדריך אותך. ברגע שהעיניים שלך מתיישרות אל נקודת הסוף, הרגליים צועדות מאליהן. זה סוד המשחק, והמבין יבין.