"אני נולדתי באוקופ, עיר בה חיו גדולי המקובלים, כמו בעל שם טוב למשל.
בגיל 13 עברתי ללבנון, מדינתו של אבי.
ערב אחד ישבתי בצור עם אבי והבטתי לאורות של ישראל, האויב הגדול. אם מישהו היה אומר לי שאגיע לשם, הייתי חושב שהוא משוגע.
עשרים שנה אחרי, נחתתי בישראל בכנס הקבלה העולמי. מיד עטפו אותי בדאגה, באהבה, שלא חשתי מעולם. הרגשתי שאת האהבה הזו חיפשתי ואליה השתוקקתי כל חיי. הרגשתי כל כך מיוחד. חשבתי שבטח אצטרך לשלם על כל הטוב הזה, על האהבה הגדולה.
מהר מאוד ראיתי שאני לא מיוחד. את כל מי שמגיע עוטפים בדאגה ואהבה אינסופית.
מאוד רציתי להחזיר להם את האהבה הזו, ולא ידעתי איך. לא ידעתי איך אפשר ככה לתת מבלי להסתכל על עצמך, בלי להתחשב בדאגות, הרגשות אישיות. איך אפשר פשוט לתת את כולך, מבלי לצפות לקבל שום דבר חזרה.
למדתיי כאן בישראל איך לאהוב באמת. העניקו לי מתנה גדולה – חיים חדשים. אין גבול להודיה שלי!
הבנתי שהתשלום האמיתי על כך יתבטא באהבה חלוטה כלפי החברים שרכשתי וכלפי כל אדם בעולם."