ורד ועוד ורד

אצלינו בחנות,יום האישה הבינלאומי היה מסתכם בעציצים חדשים ומקושטים וטונות של ורדים שצריך לסדר כמה ימים לפני ה'חג'.

עד אז, הייתי מאוהבת בעיקר בפרחי בר. כמה שיותר פראי ומוזר יותר טוב ואם אפשר אז בשילוב צבעים.  ואת כולם ניצחה הקלה (החבשית) שאמא שלי תמיד נהגה להטיח בי: "אבל זה הפרח של המתים!". ואילו לי זה הזכיר יותר הינומה מאשר הלוויה, אז לא באמת התייחסתי.

.אני זוכרת שבעבר, ליום הזה לא הייתה משמעות בעיני. לא התיימרתי להכיר אותו ואת מהותו והוא לא הזיז לי.  בגיל 15 בדרך חזרה ממכון הכושר, נערה בדוכן פרחים הגישה לי ורד הרגשתי מוחמאת אבל לא הבנתי מה היא רוצה ממני בדיוק אז פשוט נתתי לה את התודה והלכתי.

לא חשתי את המושג הזה 'אשה' או את נסיבות היום שהחליטו להקדיש בשבילה. .

כשבוע לפני ה'חג', התחלתי לנקות את הוורדים, ושם התוודעתי ליופיים. הורדים פורחים בצבעים שונים. בחלקם גם עוברים צביעה מיוחדת בגוון עתיק או בהשפרצה מכוונת אם רוצים. הוורדים האיכותיים שהגיעו אלינו לחנות היו עם הרבה עלי כותרת שעטפו אחד את השני במין הגנה מיוחדת כזאת, מה שהיה מקשה על הניקוי שלהם וככה הבנתי את החוזקה והיופי של הפרח הזה. אמנם שהקלה עדיין הייתה מבחינתי

The number one queen.

במכירה של עוד ורד ועוד ורד, הרגשתי שאישה נתפסת כמישהי שצריך להשקיע בה.

מישהי שצריך להרעיף עליה מחמאות ותשבחות וגם לנסות למצוא חן בעיניה בכל מיני שיטות, לא כולן בהכרח משכנעות.

מישהי שצריך לקדם אותה היום לעמדות מפתח בקריירה, בצבא, בשלטון ובעולם.

ואותה אישה, תמיד נשארת באיזה חיפוש עצמי בים ההסחות המודרניות,  והיא מנסה להרגיש מה מייחד ומבדיל אותה מן השאר, כמעט כמו אותו פרח בר.

לכן ההחלטה לעשות את היום הזה גלובאלי נובעת כנראה מאיזשהו חוט דק מאוד שעובר בין כולנו, גם אם אנחנו מרגישות אותו יותר או פחות.

כולנו מרגישות עייפות. מהשקר, מחוסר הצדק, מהמלחמות.

מחוסר, מעודף, מאי המנוחה. מהבדידות, מהמוניות, מהשקט, מהרעש,

התזוזה הבלתי פוסקת לעבר אותו טוב מוחלט, יתבטא במה שיתבטא, היכן שיתבטא, למה שיתרצה.

.

והוורד הוא רק סימבול למה שאשה צריכה באמת בעידן הזה, כי לא יעזרו גם אלף ורדים שבעולם כדי ליצור את אותה הרגשה של האישה הגלובלית שהינה, היא הגיעה לבית,  למשפחה החמה והאוהבת, שנותנת לה להרגיש את החלק המושלם שבתוכה.